אנה או

ברטה פפנהיים

אנה או (גרמנית: Anna O.;‏ 27 בפברואר 1859 - 28 במאי 1936) הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה.

מחלתה של אנה

רקע

ברטה פפנהיים גדלה בבית יהודי מסורתי, אך למדה בבית ספר קתולי, מכיוון שלא היה בית ספר יהודי בווינה, עיר מגוריה. על פי תיאורו של ברוייר, הייתה ברטה אינטליגנטית מאוד, וניחנה בדמיון עשיר. היא דיברה מספר שפות: גרמנית - שפת אמה, אנגלית, צרפתית, איטלקית, יידיש, ואף עברית. עד שפרצה מחלתה, בגיל 21, הייתה בקו הבריאות. כשהייתה ברטה בת 21 נפל אביה האהוב למשכב כתוצאה ממורסה שחפתית. ברטה התמסרה לטיפול בו, ואז החלה לתקוף אותה המחלה. בזמן זה הובאה ברטה לטיפולו של ד"ר יוזף ברוייר. מאוחר יותר, כשנפטר אביה, התדרדר מצבה עוד יותר. ברטה טופלה אצל ברוייר בין השנים 1880 ל-1882.

תסמיני המחלה והטיפול

ברטה פפנהיים, 1882 (בת 22)

מהתסמינים הראשונים שליוו את המחלה היה שיעול טורדני, ובהמשך נוספו עייפות, פזילה, שיתוק של הגפיים הימניות ושרירי הצוואר, הזיות, מצבי רוח משתנים, הפרעות בראייה, בשמיעה ובדיבור. כושר דיבורה הידרדר כך שבשלב מסוים עברה לדבר אנגלית בלבד. אבחונו של ברוייר היה כי מדובר בהיסטריה - כלומר, בלשון אותם ימים, תסמינים הנובעים ממצב נפשי. ברוייר תיאר שני מצבי תודעה ביניהם עברה ברטה - האחד נורמלי, לכאורה, בו תודעתה צלולה, והאחר הזייתי, המאופיין בהתנהגות פראית ובחוסר שליטה. לאחר מות אביה הנערץ שקעה ברטה בערפול חושים לתקופה שארכה כיומיים. במהלך טיפולו של ברוייר הוא שוחח ארוכות עם החולה, שיחות שבמהלכן היא תיארה בפניו את כל המתחולל במוחה (תהליך שבפיה של ברטה כונה "ניקוי ארובות"). כאמצעי לחזק תהליך זה, השתמש ברוייר לעיתים בהיפנוזה. ברוייר גילה כי כאשר הצליח להגיע לשורש הבעיה - כלומר - הסיבה הבלתי מודעת שהביאה לאחד הסימפטומים - השתפר מצבה של ברטה. לדוגמה: ברטה פיתחה הידרופוביה, שגרמה לה להימנע באופן מוחלט משתיית מים במשך שבועות, ואילצה אותה להרוות את צימאונה אך ורק באמצעות אכילת פירות עשירים במים. במהלך אחת השיחות, שהתבצעה במצב של היפנוזה, נתגלה כי שבועות מספר לפני האירוע ראתה ברטה את בת לווייתה נותנת לכלבה לשתות מתוך כוס. האירוע עורר בה גועל עז וכעס כלפי בת הלוויה, אך באותו זמן היא נמנעה מלהעיר לה, מתוך נימוס. כאשר ביטאה ברטה את הכעס והגועל, להם לא נתנה ביטוי באותו זמן - חלפה הבעיה. באופן דומה, נתגלה כי השיתוק בידה הימנית בא לאחר שתמכה באביה ביד זו בשכבו על ערש דווי, מתוך ביטוי של רגשי האשם שחשה כלפי עצמה. ברוייר כינה מצב זה, בו הצליחה ברטה לפרוק את רגשותיה ובכך להקל על מצבה, קתרזיס.

לאחר טיפולו של ברוייר

בשנת 1882 הפסיק ברוייר את טיפולו. ככל הנראה, סיבת הפסקת הטיפול הייתה יחסי משיכה שהלכו והתפתחו בין הרופא למטופלתו, שבאו לידי ביטוי בהכרזתה של ברטה כי היא נושאת ברחמה את תינוקו של ברוייר - הכרזה שאמנם הייתה חסרת בסיס, אך בעידן השמרני של אז לא יכול היה ברוייר לשאתה. עם זאת, ברטה לא נרפאה. היא אושפזה במוסד, ואחרי שחרורה עברה לגור עם קרוביה בגרמניה למשך מספר חודשים. היא עברה קורס אחיות, ובשנת 1883 שבה לווינה, אז פרצה מחלתה בשנית. עד שנת 1888 עברה ברטה שלוש תקופות אשפוז ארוכות.

ברטה פפנהיים

ערך מורחב – ברטה פפנהיים

בשנת 1888 התאוששה ברטה ועברה לגור עם אימה בפרנקפורט שבגרמניה, שם החלה את עבודתה הסוציאלית. היא הקימה מוסד ליתומות יהודיות שאותו ניהלה במשך 12 שנים (ואסרה על הנערות להן עזרה להיות מטופלות בטיפול פסיכואנליטי). בשנת 1904 הקימה ברטה את ליגת הנשים היהודיות. היא פתחה בקמפיין כלל עולמי כנגד תופעת הזנות, שאותה כינתה "עבדות לבנה", ובמהלכו סיירה באירופה המזרחית ואף ביקרה במקומות רחוקים יותר - בהם בניו יורק ובארץ ישראל. עבודתה הסוציאלית נעשתה במסירות רבה, והייתה חלוצית בתחומה בגרמניה. בנוסף לכך, הייתה ברטה כותבת פורה: היא כתבה סיפורי אגדות, חיברה תפילות, ופרסמה מחזה שהציג דמויות נשים שנוצלו בידי גברים. כמו כן, התכתבה עם אנשים רבים, בהם הפילוסוף היהודי מרטין בובר. רוב המכתבים אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

מאז שנת 1888 לא סבלה יותר ברטה מבעיות נפשיות, ותוארה כאישה מלאת חיים. היא חיה בתחילה עם אימה (עד פטירתה בשנת 1905), ולאחר מכן חיה לבדה. היא לא נישאה מעולם.

בשנת 1910 פרסמה תרגום לגרמנית של זיכרונותיה של גליקל מהמלין, שברטה היא מצאצאיה. בנוסף לספר זה, תרגמה גם עוד שתיים מן היצירות המרכזיות של ספרות יידיש הישנה: "צאינה וראינה" ו"מעשה בוך".

בשנת 1935 שבה ברטה לווינה, וב-28 במאי 1936 נפטרה כתוצאה ממחלת הסרטן. היא נקברה בבית העלמין היהודי הישן שבפרנקפורט. היא נמנעה מלעסוק בעברה ובמחלתה, ואף השמידה כל מסמך שעסק בכך.

בשנת 1954 הכירה ממשלת גרמניה המערבית בפועלה החלוצי של ברטה בתחום העבודה הסוציאלית על ידי הוצאת בול דואר שהוקדש לה.

מכתביה

• ברתה פפנהיים, "זכותה של אשה; מבחר כתבים על פמיניזם ויהדות", תרגום: מגרמנית - יונתן ניראד, עריכה: עריכה ומבוא - נטלי ניימרק־גולדברג. הוצאת כרמל ירושלים, 2019

לקריאה נוספת

• "כשניטשה בכה", מאת ארווין יאלום, הוצאת עם עובד, תרגום: כרמית גיא, 1994.

קישורים חיצוניים

• תיאור המקרה, באתר פסיכולוגיה עברית, תרגום: מרים קראוס.
• צפי סער, קולה של אמא קדומה, באתר הארץ, 23 בפברואר 2009
• מריון קפלן, אנה או, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• חנן חריף, האישה הגדולה מפרנקפורט, פורסם במגזין סגולה
• דור סער-מן, אנה-או או ברטה: המטופלת הפסיכיאטרית המפורסמת בעולם, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2017